בגיל 17, בדרך לאוסטרליה עם חברות, עשינו עצירת ביניים למשך שלושה ימים בסינגפור, ושם התארחנו אצל חברים ישראליים – שני אחים, הגדול שבהם נשוי לסינגפורית.
ביומנו הראשון במקום היה רק האח הצעיר בבית. לארוחת הערב הכנו ביצה מקושקשת וחיפשנו מה להוסיף לה, כדי שיהיה יותר מעניין בצלחת. החבר הוציא מהמזווה קופסת קוויאר שחור. טעמנו, זה היה מצוין עם הלחם והחביתה ובהתלהבותנו הוספנו בשפע מן השחור הטהור הזה על כל ביס וביס. מיותר לציין שדבר לא נותר מאותה קופסה.
למחרת חזרו הביתה האח הבוגר ואשתו. עוד בטרם פגשנו אותם, שמענו טונים שעולים מהמטבח, ויכוח לא נעים. רק בהמשך הבנו מהחבר שאותה קופסת קוויאר הייתה שייכת לגברת הסינגפורית ונקנתה ב-300 דולר!
אופס….
כשקצת התבגרתי, והסתמן שגדלה כאן חובבת אוכל, הבנתי ללבה של אותה אישה. היום כשיש לי מתבגרים צעירים בבית, שבאים לאכול עם חבריהם, אני קולטת את הטעות שעשינו באותו ערב בסינגפור.
לא יודעת אם לכל אחד מתחבאת פינת אוכל סודית בבית, אך בטוחה שפודיס – חובבי מזון רציניים, המקדישים מחשבה ותשומת לב רבה בחייהם לתחום – כנראה יזדהו איתי, ולכן אעז לדבר גם בשמם.
במקרר ובמזווה חלק ניכר ממוצרי המזון אצלנו הוא כמו אצל כל משפחה ממוצעת – הקניות של הסופר, אלה של הירקן, המכולת, ואם הצלחתי גם להגיע לשוק באותו השבוע – יהיו כנראה ירקות טריים רבים במקרר ויירקמו תוכניות לתבשילים עתירי ירקות ועשבי תיבול.
אלא שבקרב חובבי מזון ובישול לא מסתכמות קניות המזון בסופר או במכולת השכונתית. יש לנו מאכלים ומוצרים שלא ניתן להשיג במקומות ה"רגילים". יש בהם גם מוצרים שנקנו בחו"ל, ואם הם מהארץ סביר להניח שחלקם גם עולים לא מעט, אבל לא אוותר עליהם. אני קונה אותם לעתים יותר נדירות, אוכלת אותם במינונים קצובים, מתענגת על כל ביס ושומרת אותם לאורך זמן.
לדוגמה: סלסת הטרטופו (פטריות כמהין) וממרח האטישוק שהבאתי מאיטליה, הגבינות ההולנדיות שקניתי מעט מכל אחת בחנות התל-אביבית או ה"נשיקולד", אותם סופלוני שוקולד קטנים ומרוכזים, שיש רק במקומות מסוימים, מקומות שגיליתי כשהתקשרתי במיוחד לקונדיטורית כדי לברר איפה ניתן להשיג את הטעימונים האלה שהיא מכינה.
ואז הם באים, ה"טרמיטים" הצעירים, ואני אוהבת אותם, את החברים של הילדים, ילדים מקסימים אחד-אחד, ואוהבת לארח אותם ולפנק אותם באוכל טוב. הכמויות שהם אוכלים בגיל ההתבגרות הן בל-ייאמנו, הם פשוט "מנקים" כל מה שמונח על השולחן. תענוג לראות אותם נהנים. רק ש- איך לומר? אנינות טעם נרכשת בגיל קצת יותר מבוגר, ומבחינתם זה לא כל-כך ישנה אם יימזג על ההמבורגר שלהם רוטב הבר-בי-קיו המסחרי או רוטב הבר-בי-קיו המעושן של ג'ק דניאלס. גם לא ממש ישנה להם אם המתוק שאחרי הארוחה יהיה שוקולד לואקר או שוקולד ממולא טרפלס שוקולד, שמגיע הביתה רק כשאנחנו בדיוטי פרי.
כאן נכנס לתוקף סליק הטעימים של אימא, כן – שלי, והוא מחוץ לתחום. זוכרים את הפרסומת משנות ה-80 שהסלוגן שלה היה "תשאיר משהו לאורחים"? שם האימא לא נתנה לבני הבית לקחת מהחטיף כי זה שמור לאורחים. זוכרים? אז עם הגודיס שלי זה אותו הדבר, אבל הפוך.