למחרת נסענו לדרך קיאנטי, דרך היין המופלאה בין יערות ירוקים, שדות, כרמים, כרמים ועוד כרמים. סיירנו ביקב אורגני, טעמנו ממגוון היינות של היקב ואף קנינו יין לקחת לארץ. מבושמים וטובי לבב פנינו לחפש מסעדה לאכול בה. רק שכחנו פרט אחד – בצהריים באיטליה הסיאסטה היא קודש לכל האוכלוסייה, ובה גם עובדי המסעדות – מנוחת היופי של כל טבח ומלצר איטלקי שמכבד את חייו.

בסבך הצמחייה על אם הדרך מצאנו מסעדה אשר נמה את שנת הצהריים שלה, אך המלצר האדיב שראה זוג תיירים רעב, הגדיל לעשות והזמין אותנו להיכנס ולהזמין אחר כבוד את כל מה שחפץ לבנו. פתחנו את התפריט ושם הוא היה כתוב בבירור – ביסטקה א-לה פיורנטינה. עוד הסבר קצר מהמלצר והבנו את גודל הפאדיחה שלנו – לא מדובר בשם של מסעדה. ביסטקה א-לה פיורנטינה הוא סטייק אופייני לאזור. זהו סטייק T-bone עסיסי, העצם עטופה מצדה האחד בסינטה ומצד שני בפילה, שני נתחים משובחים שאין עוררין לגבי איכותם. הסטייק מגיע במשקל מינימאלי של 1,200 גרם, אך ניתן כמובן גם להזמינו במשקל יותר גדול.

כהתחלה הלכנו על המינימום שנראה לנו ככמות מכובדת לשניים. הוא הגיע לשולחן, חייכנו אליו יפה ומיד ניגשנו למלאכה. בהחלט היינו מסתדרים גם עם משקל גדול יותר של ביסטקה א-לה פיורנטינה. העסיסיות שנגרה ממנו הייתה מענגת, ובליווי יין קינאטי זו הייתה חוויה צרופה של אושר לחיך.
עכשיו רק נשאר לבדוק באילו מסעדות בארץ מכינים ביסטקה א-לה פיורנטינה. או פשוט לגשת לקצב שלנו, לבקש T-bone יפה, חשוב שיהיה חתוך עבה, ולצלות אותו על האש בהזדמנות הקרובה ביותר.